אורן שמחה

בנם של חוה רייכל ויגאל. נולד ביום י' בניסן תשנ"ב (13.4.1992) בקיבוץ מעלה גלבוע. ילד שלישי במשפחה, אח ליוחאי, אלומה והראל.

אורן היה ילד יפה תואר, כחול עיניים, עם חיוך שובה לב וגומות חן שובבות. מילדות היה חבר ורֵע לאֶחיו ולאחותו.

חבריו מספרים על אדם מיוחד, בעל לב זהב, בחור חזק ואיתן שלא ביטא כל קושי אלא הרעיף עזרה על סובביו. תמיד פעל למען הזולת, תמיד היה נכון לסייע לכל אחד בעשייה, בנתינה, בעצה טובה. כשהרגיש שיש בכך צורך, נתן או השאיל לאחרים בלי לחשוב פעמיים מהציוד האישי שלו, מבגדיו וחילק מכספו למי שנזקק. אורן אהב לבלות עם חבריו ולהיות שם בשבילם, להקשיב ולתמוך בכל עת, ידע לעודד ממקום אמיתי ,עמוק וכנה. בנעוריו דבק בו הכינוי "ג'מוס" בשל הכתפיים החזקות והרחבות שסחבו חברים וציוד בעת הצורך.

"תמיד נתת את הנשמה ואת הלב," אמרה אימו. "הנתינה אצלך הייתה בכל נשימה שנשמת, וביחד עם האהבה שבך הפכת זאת לאמנות לשמה ... כל זאת עשית תמיד בשמחה, בלב שלם, במאור פנים, בחיוך ובניצוץ בעיניים".

כשמו השני, שמחה, ידע אורן לשמוח וליהנות מהדברים הקטנים של היום יום, כמו למשל מכוס קפה קר מלא בקרח. קל היה להעלות אצלו את החיוך המפורסם עם הגומה, וגם אחייניו אהבו אותו מאוד בזכות משחקיו איתם  וצחוקו המתגלגל

"הדבר הבולט לאורך חייך הוא אהבת האדם באשר הוא," אמרה אימו. אורן אהב וקיבל כל אדם – חובש כיפה או לא, מהעיר או מהכפר, צעיר או מבוגר." הוא ראה בכל אחד את המיוחד שבו, את הטוב, אין זה חשוב היכן למד ומה לבש. היה אוהב ונעים לכולם, דואג, חייכן ורגיש.

ביוני 2014 התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס. המבצע החל ב-8 ביולי 2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים, ב-17 ביולי, החלה כניסת כוחות קרקע של צה"ל לרצועת עזה במטרה לפגוע במוקדי הירי, לאתר ולהרוס מנהרות לחימה שמובילות לישראל ולפגוע בתשתיות הטרור של ארגון חמאס. אורן – לוחם ללא חת – יצא בראש חייליו למשימות המבצעיות ברצועת עזה.

בתחילת הקרב בשכונת סג'עייה ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014), נכנסו לאזור תשעה חיילים ממחלקת הסיור של גדוד 13 בנגמ"ש (נושא גייסות משוריין). הנגמ"ש נתקע באחד מרחובות השכונה כתוצאה מתקלה מכנית, ובמהלך הניסיון לחלצו, הוא הותקף בטילי נ"ט (נגד טנקים). אורן נפל בקרב כמפקד כיתה לצד חייליו. בן עשרים ושתיים היה בנפלו. באותו קרב נפלו עוד שישה לוחמי "גולני" – סמל-ראשון דניאל פומרנץ, סמל-ראשון אורון שאול, סמל-ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו, סמל שון מונדשיין וסמל מקס דונלד שטיינברג.

אורן הובא למנוחות בבית העלמין בהושעיה שבגליל התחתון,  - מקום מגוריו. הוא הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. על מצבתו חקקו בני המשפחה את הפסוק: "אוֹר זָרֻע לַצַּדיק וּליִשְרי-לב שמחָה" (תהילים צז, יא), והוסיפו: "לב טהור, אהוב על הבריות, מלא שמחה"

מעגל המתכננים כיצד ראוי ונכון להנציחו ישבו עם הוריו ועם חברים מהושעיה, מהמכינה, מהשירות הצבאי, דתיים וחילונים. "שוב אתה הגורם המלכד והמאחד," כתבה לו אימו. בפורום זה הוחלט להנציחו בהקמת "מצפה אורן", שישמש כנקודת עצירה והתרעננות על רכס ציפורי להולכים ב"שביל ישראל". הטיולים והניווטים בשטח היו קרובים לליבו של אורן והוא אהב מאוד את נקודת תצפית זו שבה נהגו החברים להיפגש כל יום שישי לקפה. 

כ- 9 שנים מיום נפילתו הוחלט להקים פרויקט יין מיוחד ומרגש מאד לזכרו של אורן , כאות לזיכרון ולבחירה בחיים.

היין יימכר לאלפי אנשים ברחבי הארץ , וכלל התרומות יועברו להנצחתו של אורן.